מרדכי ארדון היה אמן ישראלי יליד פולין. ארדון זכה בפרס ישראל לציור בשנת 1963.

החל משנות ה-50 ארדון אימץ בציוריו מערכת מורכבת של דימויים סמליים, הלקוחים מהמסורת המיסטית היהודית (קבלה), מהתנ"ך וממציאות מוחשית. בציור שלו "שערי אור", למשל, הוא ביטא את "המסתורין הפנימי ואת נצחיותו של הנוף". עבודתו מבקשת להקנות מימד קוסמי להווה, ולקשר אותו לעתיקות ולמסתורין.

יצירות של ארדון שילבו בין ציור מופשט לפיגורטיבי, תוך שמירה על קשר חזק עם ההיסטוריה היהודית, הדימויים המקראיים והתרבות היהודית. אמנותו מתאפיינת בצבעים עזים, צורות גיאומטריות ונגיעות של קווים דינמיים. ארדון היה מהראשונים שניסו להפיק עיצובים חזותיים שמייצגים את רוח הזמן של המאה ה-20, תוך חיבור לתרבות היהודית והעבר הארץ-ישראלי.

הסגנון האמנותי של ארדון השתנה במהלך השנים. בתחילת דרכו, הוא צייר נופים ודיוקנאות באורח פיגורטיבי, אבל בהמשך פנה לכיוון של ציור מופשט שבו העיסוק בצבע ובצורה הפך למרכז היצירה. בין יצירותיו הידועות נמצאות הסדרות "הבריאה", "תיאורי ירושלים" ו"מעגלי החיים", אשר ניסו לבטא רעיונות קיומיים ותרבותיים תוך שילוב סמלים יהודיים.

בנוסף לעבודתו כאמן, ארדון היה מורה ומנחה ב"בצלאל" במשך שנים רבות, והיו לו תלמידים רבים שהושפעו ממנו. יצירותיו נמצאות באוספים חשובים בארץ ובעולם, כולל במוזיאון ישראל, במוזיאון תל אביב ובמוזיאונים נוספים ברחבי העולם. ארדון נחשב לאחד מאמני המופת של האמנות הישראלית, וההשפעה שלו על הדור של אחרי מלחמת העולם השנייה הייתה עמוקה.

ארדון נתפס כאבי הגישה האזורית באמנות הישראלית.

 

‏